"הילד לא גדל היטב" מלמלה האם, "הוא לא עולה במשקל". הבטתי על היצור הבריא האנרגטי והמבעט במבט מודאג ופסקתי: שטויות, הילד בסדר גמור. לא יודע כמה שכנעתי את האם, אבל בי נותרו ספקות "ומה אם הן צודקות"?

רק ביום שה"ילד" הגיע לגובה של למעלה ממטר שמונים ידעתי שצדקתי. חסכתי לו הלעטה במזון גרוע עתיר פחמימות ומשמין.

וכך חזרה הסצנה לגבי בנותיי רק שהפעם לא הייתה לי שום בעיה למנות באזני האחיות בטיפת חלב מספר מקומות אלטרנטיביים שאליהם הן יכולות לדחוף את הקורנפלור, כמו גם לציין באוזני הורים מודאגים (האמהות הן הכי גרועות) לא להתרגש מהלהג של האחיות במוסד הזה. 

ולמה אני מגולל לפניכם את הסיפור קורע הלב הזה? קודם כל השבוע התפרסם כי סוף סוף שונו הסטנדרטים המעוותים לגבי משקל תינוקות ועקומות הגדילה עודכנו. שמחת זקנתי, מי יתקן את העוול של דורות של תינוקות שהולעטו במזון גרוע רק כי לעלות במשקל שכדי להוריד אותו יבלו את חייהם בסדרה מיגעת של דיאטות?

כמו שעולם הרפואה נשען על סידרה של הנחות מוטעות וסברות כרס המובילות אותו למסקנות בעייתיות, לעיתים הרסניות וכמו שרפואה איננה מדע כפי שהיא מתיימרת לטעון, הרי שתחום התזונה ה"רפואית" סובל מאותה מחלה.

אך בניגוד לרפואה, שם ניתן להבחין בניצנים של שינוי קונספטואלי בגישה הטיפולית וסוג מסוים של צניעות לגבי המורכבות האינסופית של הגורם המטופל (אנחנו), עולם התזונה מאופיין בגמישות מחשבתית של דת פונדמנטליסטית. שינוי אם מתרחש, מתרחש באיחור של עשרות שנים, מאוחר מדי ובדרך כלל (תמיד) מועט מדי.

כך הדבר גם לגבי תוספי תזונה. העובדה כי כ 50% מהאוכלוסייה של הכדור המערבי מצפצפת על המלצות התזונה המקובלות ומשלימה את תזונתה העלובה בתוספי תזונה, היא רק הוכחה לקיפאונה של המערכת האמורה לספק לנו הנחיות כיצד לחיות היטב.

הרופא, או הדיאטן הצמוד אליו ימליץ לכם לקחת את תוספי התזונה במינון שימנע תופעות קליניות של חסר ברור ומיידי. זהו תהליך מסוכן בעל פוטנציאל הרסני. דוגמה לסיכון בתהליך יכולה להיות שקשישים רבים הידרדרו למצב סופני של דמנציה רק כי הבדיקה של ויטמין B12  לא הייתה מדויקת. דוגמה נוספת הוא ההומוציסטאין, גורם הסיכון הגבוה ביותר למחלות לב (הרבה יותר מהכולסטרול הפתטי) שנובע בעצם מחסר של ויטמיני B. כדי להפחית או למנוע הומוציסטאין גבוה עליך לצרוך מינונים גבוהים פי כמה של ויטמיני B ממה שיומלצו ע"י הרופא או הדיאטן.

לא נזכיר את העובדה כי קשיש המסתפק בהמלצות התזונה הרשמיות והמגוחכות של משרד הבריאות נימצא בתת תזונה שתקצר את חייו בעליל.

אז את תינוקותינו הם מאביסים, את קשישנו מרעיבים ואותנו? הם פשוט עובדים עלינו בגדול. אין להם מושג על מה הם מדברים. במקרים שהם כבר הגיעו למסקנה נכונה, אנו כבר הגענו למסקנות דומות עשרות שנים לפניהם.

אין באמור כדי לשלול משירותי הציבור של משרד הבריאות את הישגם הגדול בראיית המובן מאליו לגבי תזונת תינוקות. המסקנות שאותן פרסמו ימנעו עוגמת נפש מאימהות רבות.

אני מקווה שהאנשים במשרד הבריאות יזכרו זאת כאשר יצאו למערכה הקרובה שמטרתה למנוע מכם את חופש הבחירה בצריכת תוספי תזונה. אחרי הכול, מי אתם שתחליטו? מה אתם מבינים?

עורכי דין, ארורים, פציינטים תאבי בצע, מצקצק הקורא בלשונו ועובר לעמוד הבא כדי להזדעזע מהקציר היומי הנורא של הקטל בדרכים. חכה, אתה בעמוד הלא נכון. תחזור לעמוד הקודם.

התהליך שתואר בכותרת הקודמת קטלני בהרבה מתאונות דרכים. גם בדיקות יכולות להרוג.

בדיקה יכולה (אולי) לאתר פעילות או תהליך לקוי, אך לא לשלול אותו. קל יותר למשל לזהות סרטן מאשר לשלול כליל את קיומו. לכן תמיד יהיה צורך בבדיקה נוספת ועוד אחת. בסוף משהו ימצא, אף אחד אינו בריא לחלוטין.

במאמר שפורסם לאחרונה טוענים החוקרים כי בדקו שתי קבוצות של נשים האחת (120.000) שעברה ממוגרפיה מדי 6 שנים, והשנייה (110.000) שעברה ממוגרפיה מדי שנתיים. החוקרים ציפו למצוא אותו שיעור תחלואה בשתי הקבוצות, אך להפתעתם הרבה הם מצאו שיעור גבוה ב-22% של גידולים פולשניים בקבוצה שעברה ממוגרפיה מדי שנתיים.

נתון מצמרר זה יכול להצביע כי דווקא ריבוי בדיקות יכול לגרום לתהליכי טיפול פולשניים, מכאיבים ואף מסכני חיים. ישנם גידולים הנעלמים מאליהם. ישנם גידולים רדומים אשר דווקא הפולשנות של הבדיקה או הטיפול יכולים לגרום להם להפוך לממאירים ומסוכנים.

וזה לא נגמר כאן. תעשיית הבדיקות המשגשגת, יחד עם הפרנויה (המוצדקת לפעמים) של הרופאים והמוסדות הרפואיים הופכים למעשה אנשים בריאים לחולים ולצרכני תרופות וטיפולים רפואיים. תרופות ותהליכים שהופכים בתורם למחוללי מחלות, פציעות ואף מוות.

סצנה מהחיים: אבי אז גבר בן 73 בריא למדי שוכב בבית חולים והרופא הצעיר רוצה לנתח אותו עקב חשד (רק חשד) לאבן בכיס המרה. מדוע לנתח אני שואל? כי יכולה להיגרם דלקת כיס מרה קטלנית, אומר לי הרופא. מה הסיכוי? אני שואל. הוא קרוב לשני אחוזים אמר. ומה הסיכוי של גבר בגילו של אבי לא להתעורר מהניתוח? שאלתי. למעלה משני אחוז הסכמנו שנינו. אל תנתח פסקתי והרופא נשם לרווחה. הוא לא באמת רצה לנתח. הוא היה חייב. לבסוף הסתבר כי לא הייתה אבן בכיס המרה ואבי שוחרר.

הרופא הכיר את הסטטיסטיקה. בראשו היה תסריט אימה אחד. הוא משחרר את אבי מאימת הניתוח, מה שהגיוני לעשות במצב שכזה ואבי מפתח דלקת ומת. אני תובע אותו והוא בצרות צרורות. לי כבן, היו שיקולים אחרים. אני מבין את הרופא. אין לי טענה אליו. יש לי טענות למערכת. היא חולה, לוקה בתלות חריפה בגורמים כלכליים ואינה פתוחה לשינוי או ביקורת. זוהי מערכת של גילדה.

אז מה? לא להיבדק? לא לקחת תרופות? לא ליישם המלצות רופא? אין לי תשובות. לא תשובות אינסטנט. אבל לפני שאתם מקשיבים לרופא זכרו זאת: במערכת האילוצים שבה חי הרופא, ובראייתו אתכם כתובעים פוטנציאליים, הוא אינו יכול לתת לכם את ההמלצה או הטיפול שהוא באמת חושב שעליכם לקבל.

זכרו גם זאת: רפואה, תרופות ותהליכים רפואיים מהווים את גורם התמותה מספר ארבע בעולם. והכי חשוב, אם תרצו או לא תרצו, אתם השחקנים הראשיים במשחק הזה. ושחקנים ראשיים חייבים לדעת את החוקים.