הייתי בן עשרים וחמש, חיכיתי להגעתו של סוחר הסמים שהומלץ ע"י חברים. עמדתי לבצע עסקת סמים ופחדתי. אבל הייתי חייב. בשבוע הקרוב היה עלי לעמוד בחמש בחינות בגרות להרים הצגת תיאטרון (חנוך לווין) ולהופיע בקונצרט. הייתי חייב ריטלין כדי להתמודד עם כל המטלות הללו.

הוא הגיע באיחור, רזה, לבוש ברישול לא מגולח. הביט לצדדים בזהירות והושיט לי צנצנת עם טבליות זעירות.

עשרים לירות (כן אני עד כדי כך זקן) רק בשבילך, אמר. אם אתה רוצה קצת חשיש, יש באיכות טובה, דובדבן לבנוני.

סירבתי, אני מכיר מקור טוב יותר לחשיש איכותי (תירגעו הייתי צעיר) ובכלל רק רציתי להשתחרר מנוכחותו המעיקה של סוחר הסמים.

אגב, זה הצליח, עמדתי בכל המטלות בהצלחה, לא ישנתי שבוע ולבסוף התפרקתי לרסיסים וישנתי במשך שבוע רצוף. תגידו מה שתגידו אין על סמים.

שלושים שנה לאחר מכן, הסוחר למד להתלבש, מגולח למשעי הוא עזב את נקודות המסתור מתחת לגשר ואין מורא החוק על ראשו.

הוא גם שינה את תיאור מקצועו, לא עוד סוחר הסמים האנכרוניסטי, היום הוא יו"ר וועדת האתיקה ורופא.

אבל רק התיאור השתנה, לא מהות המקצוע. עדיין אפשר ללכת ולבקש סמי מרץ ולקבלם באופן חופשי. רק שצריך לשלם.

טוב את הדינאמיקה 'סמים עבור כסף' אנחנו מכירים עוד מבית הספר.

זה מזכיר לי סיפור משעשע שמיוחס לברנרד שאו, ששאל את איזדורה דנקן היפה אם תואיל לשכב איתו תמורת מליון ליש"ט. כמובן ענתה היפיפייה, ותמורת עשרים פניינג? הקשה הגבר, מי אתה חושב שאני נעלבה האישה. מי את כבר סיכמנו אמר הגבר, נותר רק לסכם על המחיר.

לשסות את מחלק הסמים ברופאים אלא אם יסכימו לחלק גם הרואין במרשם.

סתם בדיחה, אם סטודנטים רוצים לקחת סמי מרץ שיבושם להם. הלוואי שיקנו הרבה ויביאו הכנסות נאות ליצרנים כדי שאלו יפסיקו להלעיט ילדים תמימים בסמים.

מה שתמיד הפריע לי בנושא הריטלין והילדים שנאלצים לבלוע אותו, לא היה דווקא בוויכוח אם ועד כמה הוא יעיל או רעיל. לעומת הנזק שנגרם מתרופות (להזכירכם גורם תמותה מספר ארבע בעולם המערבי, פי חמש מתמותה מתאונת דרכים), כבר שמעתי סיפורים וראיתי תוצאות של תרופות שלעומתן ריטלין ודומיו נראים כמו שעשוע בלתי מזיק לשעות הפנאי.

ריטלין בעייתי ובכך אינו שונה מהותית מתרופות אחרות.
הבעיה היא אחרת, היא לא שייכת לתרופות או מחלות קיימות או מדומיינות. הבעיה היא תרבותית ומוסרית.
השאלה האמיתית היא "מי לעזאזל מאשר לכם לסמם אנשים"? למען הסר ספק אני כולל תחת המונח "אנשים" גם ילדים.

אסור לנו לסמם אנשים. יש טאבו מאחורי הפעולה הזו. מותר לנו לזהם את מזונם וסביבתם, מותר לנו להרעיל אותם או לשפוך בוצה רעילה למיי השתייה שלהם (כשאני אומר מותר אני מתכוון שזה חוקי). אבל כל פעם שאנו רוצים לכפות על עבריינים בפועל או בפוטנציה טיפול תרופתי או ניתוחי שיפחית את הסיכון לחברה שתוצאה מנטיותיהם, מוטל ווטו חריף. ובצדק. בחברה מודרנית לא מסממים או מטילים מום באנשים, אפילו אם אנחנו ממש ממש לא אוהבים אותם.

אז למה אנחנו מסממים ילדים?
מי לכל הרוחות נתן לנו את הזכות לקחת בן אדם בתקופה שבה הוא זקוק לכל היצירתיות שלו כדי ללמוד להיות אדם ולהפוך אותו לזומבי?
כי הוא מפריע לנו ללמוד? ללמד? מציק?מחבל בציוד?
תסתדרו לכל הרוחות. אתם מסתדרים עם האיראנים? תסתדרו עם הילדים. זה הכל עניין של תקציב ורצון טוב. ביום שתעזבו את פנקס המרשמים הנוח והמיטיב, תראו שיש פיתרון.

ואם לא ימצא פיתרון? תסתדרו, לא מסממים אנשים חד וחלק, אסור.

ואם בסמים עסקינן, בכל פעם שמישהו מבצע רצח חסר פשר, כמו לצלוף על עוברים ושבים, לרצוח את משפחתו או לדרוס עוברים ושבים התקשורת יודעת לספר לנו בשורה של קודים במי מדובר ובעיקר מאיזו עדה. "חובש כיפה, שחום עור, בן מיעוטים, בן טובים" אלו חלק מהתיוגים. לא מעניין. אני למשל הייתי מת לדעת האם טופל? אצל איזה פסיכיאטר? איזה תרופות פסיכיאטריות נטל לאחרונה. בשם זכות הציבור לדעת.

ספרו לנו.

זה מעניין.

אשתך עזבה אותך? קח ציפרלקס.  לא מתמודד עם הפיטורין? קח פרוזאק. לא מסתדרת עם הילד? תני לו ריטלין. סרוקסט, זה מה שיפתור את כל בעיותייך

רעיון נפלא ויצירתי אם כי לא חדש. אבל למה להכריז עליהם "חולי נפש"? למה למשל לא לכנותם "מצורעים"? או "חולי צהבת נגיפית"?

התשובה פשוטה: בניגוד למחלת נפש, למחלות אחרות יש סימפטומים מוכרים. כי פסיכיאטריה אינה רפואה, אינה דיסציפלינה רפואית ואפילו במדדים המאוד גמישים שלפיהם רפואה מוכרת כמדע, פסיכיאטריה אינה יכולה לעמוד.

הראיון עם מר זוננטל

מבולבלים? בואו ננסה לתאר ראיון בין פסיכיאטר לבין אדם דתי, נקרא לו בועז זוננטל.

פסיכיאטר: "מר זוננטל, אני רואה שאתה מקפיד לחבוש כובע גם בתוך החדר. מדוע?"

מר זוננטל: "עניין של אמונה".

פסיכיאטר: "איזו אמונה מר זוננטל? אהה לדעתך יש ישות טרנסצנדנטלית ששולטת על העולם ומשפיעה על התנהגותך? אמממ מעניין. אתה לפעמים מדבר אל הישות הזו? חמש פעמים ביום?  מתי זה התחיל מר זוננטל? אמממ אממממ … אתה גם מאמין בביאת המשיח, מר זוננטל? תאר לי כיצד זה יקרה. מעניין. ממש מתים יקומו לתחייה?

"מר זוננטל, אני מבקש ממך להתלוות ללא התנגדות לצמד האנשים בחלוק לבן, אל תדאג! זו רק דקירה קטנה כדי שתירגע, אנחנו נרפא אותך ונחזיר אותך לחברה כאדם נורמאלי.

"עכשיו נטפל בצמחוני ההוא. עוד מטורף שחושב שלחיות יש זכויות, שום דבר שכריתת אונה לא תוכל לרפא".

ה"פוּשרים" של הדיכאון

יש רשימה ארוכה של מחלות נפשיות בעלות מכנה משותף אחד, בעצם שניים. הראשון: לאף אחת מהן אין שם אבחון פיסיולוגי. השני: כולן נקבעו בצורה דמוקרטית (אני לא צוחק) בהצבעה.

חישבו על כינוס אונקולוגים שמחליטים בהצבעה על סוג מסוים של סרטן.

פסיכיאטריה היא מקצוע – כמו שרפואת אליל היא מקצוע. וודו. אין הוכחה למחלה, אין הוכחה לריפוי.

גרוע מכך, אם הייתה לפסיכיאטריה אי פעם יומרה לנסות להבין את הבלתי מובן, המוח האנושי, בכלים פילוסופיים ופסיכולוגיים, הרי שהיום מדובר באוסף סוכני תרופות שמתאימים בהצבעה דמוקרטית מדי שנה את המחלות שיתאימו לתרופות המיוצרות.

יום הדיכאון הבינלאומי, איזו חוצפה! שתהיה להם ההגינות הבסיסית לעמוד בתור יחד עם שאר סוחרי הסמים בשערי בית הספר או מתחת לגשר. יש מספיק לקוחות לכולם. למה להידחף?

במקום לטפל באנשים הם מסממים אותם. אשתך עזבה אותך? קח ציפרלקס, לא מתמודד עם הפיטורין? קח פרוזאק. לא מסתדרת עם הילד? תני לו ריטלין. סרוקסט, זה מה שיפתור את כל בעיותייך.

אחרי יום הדיכאון הבינלאומי אני מציע להכריז על יום "אני לא מסתדר עם הבוס שלי" הבינלאומי.

כמובן את חנוך דאום כבר מיצינו אבל לא תהייה בעיה למצוא פרזנטורים חדשים לעידוד צריכת הסמים, אסי דיין למשל. העיתונאים ממילא יקבלו כל שטות מאדם עם תואר דוקטור ללא סינון מינימאלי.

כן אתם חזירים!

אבל לפני שהעצבנים והרגישים שביניכם יתגוללו עלי ויציינו בצדק שגם אני מהווה סיבוב פרסה אבולוציוני מעניין, אציין שאין כוונתי לבהמה שעושה אוינק אוינק, אתם ממש לא כאלה.

אני מתכוון לחזירי ים, יצורים לבנים ומקסימים ממשפחת המכרסמים, Guinea pigs. אתם ממש כאלה, לפחות לפי גרסת ספסרי התרופות והחיסונים וגם כמה כתבי בריאות.

אני ממש יכול לראות את חוטמיכם הזעירים והוורדרדים מרטטים בעלבון: "אנחנו ממש ממש לא כאלה".

אל תיעלבו נשמות, חזיר ים זהו ה"שפן ניסיונות" האהוב על מדענינו. עקב הדמיון המדהים -  הייתי אומר אפילו הזהות – בין חזיר הים להומו ספיינס (באופי) הם הראשונים להתנסות בכל המרקחות, חיסונים, תקופות, סמים, רעלים שמשווקים אלינו בסופו של דבר. כמובן שאנו דומים לחזירי ים רק באופי (הנכונות המפלצתית להאמין לכל אחד שלובש מדים, חלוק עונד דרגות או עניבה). ההבדלים הפיסיולוגים גורמים לכך שאנו, הומו סאפיינס (מלטינית האדם שמאמין שהוא חושב), מהווים בסך הכל גל שני של שפני נסיון.

ואפילו זה כבר לא.

לפעמים הצורך לבדוק סמים חדשים על חזירי הים מהווה טרחה שהציבור הרפואי המלומד אינו יכול לעמוד בה.

חייבים למכור ומהר.

בואו נניח שיש כמה חזירים שרוצים למכור ומהר חיסון בלתי יעיל לשפעת בעלת שם דומה. ובואו נניח שיש ראש ממשלה, נקרא לו ביבי, שמוכן לקנות את החיסון הזה בחצי מליארד שקל. ונניח שיש עוד כמה ראשי ממשלה שמחזיקים צ’קים אפילו יותר שמנים, רוצים חיסון.

הם רוצים אותו עכשיו עד החורף, אחרת אין עסקה. איך לעזאזל מפתחים חיסון, ומנסים את בטיחותו על חזירי ים?

שאלה קשה, מה עושים? אממ… מצאתי, אווריקה, נוותר על חזירי הים נלך ישר על הומו ספיאנס.

אבל מה עם הבטיחות? אנשים ימותו.

אז מה, הם מתו גם שנתנו להם חיסון נגד שפעת החזירים ב 1976. הם שוכחים מהר.

ומה עם פיצויים? אין בעיה, נחוקק חוק, חסינות מנזקים. נחוקק חוק שלא צריך ניסויים מוקדמים, תראה את הדבילים בממשלה, הידיים שלהם רוטטות מתשוקה להעניק לנו את הכסף.

תגיד, אז ב 1976 למה כל כך הרבה אנשים נפגעו מהחיסון?

אין לי מושג מה אני אחות רחמניה? לא יודעים לא בדקנו.

התוכנית הזו לעולם לא תעבוד, אנשים לא יאמינו, לא יבואו למרפאות, הורים יתמרדו.

איזה הורים? אלו שנותנים לילדים ריטלין?

שמע אתה צודק, והבונוס, אוי הבונוס…..

טוב הטרחתי אותכם מספיק מתוקים שלי. אתם מתחילים להתרוצץ על הרצפה. ארים אתכם בזנבכם בעדינות, אשק לכם על חוטמיכם הוורדרדים. ואכניס אתכם לכלובים.

אולי משהו מתוק לפני השינה?

זה חמישים שנה, מולעטות הנשים בהורמונים כאילו היו סוסות במרוץ… נשמע נורא נכון? אי אפשר להבין את הדינאמיקה של ההורמונים בלי להבין קודם את הדינאמיקה של החדרת תרופות.

דינאמיקה של תרופה

שלב א – המצאת מחלה

לוקחים מצב מסוים טבעי ושכיח אם כן לא נוח ומכריזים עליו כמחלה. (גיל המעבר, הפרעות קשב, מחלת נפש, דיכאון, כולסטרול גבוה ועוד).

שלב ב – מסע יחסי ציבור

מסע יחסי הציבור משכנע שה"מחלה" ניתנת לפתרון, באדיבות העיתונות הצייתנית.

בשלב זה אנו מופצצים בכתבות בעיתון על כנסים "מקצועיים" בדבר הפתרון המסתמן לבעיה התורנית.

שלב ג – טיפול תרופתי

לאחר שאנחנו לא יודעים איך הסתדרנו עם הבעיה קודם לכן, מוצג הטיפול האולטימטיבי, תוך דילוג אינטלקטואלי מרהיב על העובדות ובעיקר על העובדה שהטיפול המהפכני מורכב מתרופה ישנה, ריטלין למשל, שיעילותה לא הוכחה ובעיקר לא ידועות תופעות הלוואי שלה לטווח ארוך.

שלב ד – תופעות לוואי

מסתבר כי לתרופה יש תופעות לוואי לעיתים חריפות לאורך זמן, אבל אין דאגה, לגמרי במקרה יש תרופה חדשה המבוססת על הישנה אך טובה ממנה ולה זה בטוח, אין כלל תופעות לוואי.

שלב ה – תרופה חדשה

גם התרופה הזו קורסת, אבל בינתיים יש תרופה חדשה לגמרי שאינה מבוססת על הישנה והיא כך ידוע לכל אחד אינה סובלת מתחלואי התרופה הקודמת.

שלב ו – מתחילים מחדש

חוזרים לשלב א' וממציאים עוד מחלה.

מחלת גיל הבלות

אז לקחנו תקופה טבעית בחיי האישה וקראנו לה בשם של מחלה "גיל הבלות". כאילו כולנו מתחדשים עם השנים חוץ מנשים. לאחר שעברנו את כל השלבים המתוארים לעייל ולאחר שהתפרסם כי טיפולים תרופתיים אלו מסרטנים, נגמרו הנשים. נשים ממעטות לקחת הורמונים כי הם מפפפחדותתת. לא כי הרופא הפסיק לרשום.

אנדרופאוז גם לגברים מגיע

לאחר שהפכו משך חמישים שנה נשים לצרכניות כבדות של הורמונים. (אופס.. הפורמולה הזו מסרטנת? לא נורא, החדשה בטוחה לחלוטין וחוזר חלילה), הגיע זמן הגברים. אם שוויון אז עד הסוף.

לנשים יש מנופאוז (הפסקת מחזור) ולגברים יש אנדרופאוז (הפסקה של גבריות). ואיך יודעים שגבר חולה במחלה נוראית זו כשהוא מגיע לגיל חמישים? יוצרים שאלון (מדעי לחלוטין) ובו שאלות כמו:

האם אתה חש ירידה בפעילות הספורטיבית? בטח, אני בגיל העמידה מה ציפיתם שאתחרה באולימפיאדה?

האם אתה מרגיש ירידה בחשק המיני ובזקפה? אמממ.. תלוי יחסית למה? לגיל חמש עשרה שבו קיימתי יחסי מין עם ארוחת הצהרים של משפחתי? (בהשאלה מפיליפ רוט). בטח שיש ירידה תודה לאל. עכשיו אני יכול סוף סוף להתעסק בדברים אחרים מלבד מין.

האם ידעת שיש לך ירידה בטסטוסטרון? בטח שיש לי ירידה בטסטוסטרון חכמולוג. עניין אבולוציוני, אחרת הייתי מת. טסטוסטרון זה הורמון גדילה וככזה הוא מסרטן במהותו. למזלי, כשהיו לי רמות גבוהות של טסטוסטרון, (זוכרים את ארוחת הצהרים של המשפחה?) הייתה לי גם מערכת חיסון חדשה ויעילה שלא נתנה לו לחסל אותי (היא השאירה את העבודה הזו למצרים, שנכשלו). אני לא משוכנע שמערכת החיסון שלי כיום הייתה מסוגלת להתמודד עם שפע של טסטוסטרון טרי.

הבנתם?

זה לא שאנחנו חולים ב"גיל מעבר" כזה או אחר, אנחנו מזדקנים. אין גיל מעבר, אנו פשוט מדשדשים לכיוון הקבר. המחלה שלנו היא זמן. לכו תרפאו אותה…